מאז ימי קדם היינו נוהגים להסתובב יחפים כביום היוולדנו, עד שהחלו בעיות כשנכנסו לנו קוצים, זכוכיות ומה לא לכף הרגל-וזה מאוד כאב , לכן הוחלט לשדרג איזה סנדל קדמון שיסייע בבריאות הרגל ויאפשר לנו להלך בלי עצירות או זעקות כאב מכל הנכנס לרגל...
ומאז ועד הלום אנו נועלים מכל העולה על הרגל, החל מסנדלים (קדמוניים או לא...) ועד לנעלי עקב (כואבים ולוחצים, או לא...).
ואז קם עוד גאון, או שמא עליי לומר גאונה לא קטנה, שגילתה כי הנעל לא מספיק טובה לה כי היא נמוכה, או שמא עליי לומר גמדה?!...והיא החליטה כי הגיע הזמן לשפץ את מה שלא עשה הטבע. היא החליטה לשפצר את הנעל הפשוטה והוסיפה לה עקב !!!!.
נעלי העקב האותנטיות החלו להופיע כמגבעות על ראשים קרחים כבר במאה ה- 14 ובאותו הזמן התחילו אנשי האצולה להפנים את העובדה שהזוהמה ברחובות בלתי נסבלת, עוד לפני המצאת המדרכות, חורי הניקוז ותעלות הביוב (תארו לעצמכם...איכס...). במקום להמציא את אחד מהפתרונות הללו הם המציאו את נעלי העקב !
הם הדביקו חתיכות עץ עבות לסוליות סנדליהם וכך שמרו על הרגליים האציליות שלהם (רא סדרות בהולמרק, קליאופטרה וכו´...).
אבל לפני שעניין הגועל נפש ברחובות עלה להם עד לקצה המצח, כבר בשנת 2000 לפני הספירה סחפו סנדלי פלטפורמה את אנשי הבוהמה הרומאיים. סנדלים אלה נקראו "קורט´ריני". כל שחקני הטרגדיות, (אנטיגונה, אנשי תבאי, קראון, הרקולס וחברים), נעלו פלטפורמות גבוהות מימדים בעלי סוליות עץ או שעם.
יש הטוענים כי נשות החצר הרומית חיבבבו סטייל די ביזארי של נעלי עקב. הן נהגו לתקוע מסמרים בנעלי העקב שלהן, (כמובן על החוד למטה, המרקיז דה-סאד הגיע מאוחר יותר, למי שלא יודע הוא ממציא הסאדו -מאזו !!!!), על מנת ונעליהן ישאירו סימנים ברורים בחול על מנת ומחזריהן יוכלו לעקוב אחריהם בחשאיות.
לאחר תקופה זו- לפני כ- 1000 שנים בסין העתיקה נקבע הטרנד האכזרי בו קושרים את רגלי הילדות בנות החמש (למי שלא קרא את יומנה של גיישה, בור ועם הארץ) בנעל מיוחדת עם עקב צמוד ועקום כך שקשת הרגל תישבר, ותאפשרמיניאטורית להתעוות ולהישאר קטנה לנצח (אצלם הגודל וודאי לא קובע...). שלושה אינצ´ היה הגודל המקסימלי הרצוי לרגל ענוגה ועדינה באמת. אקט משונה זה סימל את עושרם של הגברים (כמובן!!) העשירים שנישאו לבחורות עם כפות רגליים מעין אלה, אובססיה זו לכפות רגליים מיניאטוריות נמשכה עד תחילת המאה ה- 20. זוועה...
למרות הסטיגמה לפיה הגברים הם אלה שהמציאו את העקבים, למען יסבלו נשותיהם, מתברר שבסביבות סוף המאה ה- 13, אותם בחורונים להם נמאס (להיראות כמו ליצנים) ולנעול את נעלי השפיץ, (זה הרי ידוע שגברים אף פעם לא הבינו כלום בנעליים, בשביל זה אנחנו הנשים קיימות..), והם החליטו לקמבן נעל גברית עם עקב, כך שיהיה להם נוח לאחוז בברזלי האוכף בלי ליפול מהסוס, וכך הגיעו מגפי הגברים אל האופנתיות העולמית (בסיועה של רכילות מקומית).
ההסטוריה של עקבי הנשים לעומת זאת התחילה כאשר נסיכה פירנצאית בשם קתרינה דה-מדיצ´י, חסרת החן. גילתה בהיותה בת 14 כי היא מיועדת להינשא לנסיך צרפתי בשם הנרי ה- 2, למזלה היא הייתה מודעת לגרעונותיה והיא החליטה ללכת לסנדלר שהמציא את העקבים במיוחד בשבילה, (עכשיו יש את מי לקלל כשכואבות הרגליים), וכך היא צעדה גאה וגבוהה בנשף חתונתה.
באותו הרגע נכבשו המדפים על ידי נעלי העקב אשר העניקו חן נשי ותמיכה למבנה הפיזי החסר.
באמצע המאה ה- 15 התפתח סגנון הנעלה קיצוני בשם "צ´ופינס", שהפך פופולרי בקצב מלחיץ בקרב נשות ספרד, איטליה (בעיקר בוונציה) וצרפת. הנשים התנשאו לגבהים של 24 אינצ´. בדרני אותה תקופה טענו כי אלה בעצם שרפרפי רגל. סגנון מלחיץ זה התבסס על אותה פלטפורמה רומית, וכדי להוסיף זוועה לסביבה הוחלט לקשט את הפלטפורמות בתחרה ובציורים מגוונים, (כך הומצא הסרט הנע... לא סתם). אומת העקבים הייתה איטליה ובעיקרה העיר וונציה. רק הנשים העשירות הרשו לעצמם נעליים מעין אלה מפני שעל מנת להיכנס לגונדולה ואחר כך לצעוד ברחוב נזקקה הגברת לשני משרתים שיאחזו בה על מנת שלא תיפול ותשבור את המפרקת... (חחחח..... תארו לכם איזה גדול זה יכול להיות, כמו בסרטים המצויירים...חחחח...). הנעל הזו הייתה מורכבת מגוש עקב שממוקם במרכז הנעל, ודווקא העקב עצמו היה חופשי...
באותה התקופה באנגליה נקבע בחוקי הפרלמנט שנשנים, בזמן טקס נישואיהן לאחד מאנשי החצר אשר ישתמשו בבושם, איפור, שיניים מלאכותיות, פיאה, צמר ספרדי |הדגש| או נעלי עקב |סדגש| ייענשו כמו העוסקים במעשי כישוף, וטקס הנישואין יבוטל.
במאות ה- 16 וה- 17 הנעליים המשיכו לככב כסמל סטטוס. הרגליים הפכו מתוחכמות יותר, סנדלרים הפכו עשירים מאושרים והעקבים הו הדבר הבא.
לואי ה-14 הגמד הידוע נעל נעלי עקב שקושטו בסצנות קרב מיניאטוריות וגובהם הגיע עד לחמישה אינצ´. מאוחר יותר הפכו נעליו לשיא האופנה הגברית והנשית, וחמישה אינצ´ הפכו לגובה המקובל. יחי לואי ה- 14....
את תקופת הרנסאנס קישטו נעלי עקב בסגנון "המשאבה"- סולייה מוגבהת, אשר בין שכבות העץ הוכנסו רצועות עור.
מסוף המאה ה- 16 ועד שנות ה- 30 השתלטה השיטחיות הפרקטית על העולם המודרני חלקית. המהפכה התעשייתית עמדה בפתח לא היה זמן למשרתים והיה צריך לכרות פחם, לכן כולם צעדו על האדמה החמה בנעל שטוחה ונוחה. ואז ב 1930 החלו לצוץ שוב הפלטפורמות והעקבים, אך ברמה מעט יותר הגיונית-סוליה מורמת ואחידה כשהאצבעות נמוכות מהעקב. גובה העקב ירד לשני אינצ´, אך החומרים נותרו זהים, שעם ועץ. (זאת בעקבות המחסור בעור ואיסור השימוש בגומי בשל מחה´´ע השניה).
לקראת שנות ה- 50 העקב גבה שוב לארבעה אינצ´, וב 1955 המציא המעצב רוג´ר ויויאר את עקב ה"סטילו" (פיגיון, בלשון העם) עבור חברת האופנה דיור. עקב זה היה ידוע בתלילותו הייחודית במתכתיותו ובצורתו הדקה והגלילית, וכך החלה העליזות של אופנת הסיקסטיז.
בשנות ה- 60 המבולבלות שהובילו לסבנטיז הנוצצות וה"סטילו" הדקיק הפך לפלטפורמה עבת כרס. האופנה, האהבה החופשית והאחווה שברו את כל המוסכמות של שנות ה- 50 הנפוחות. כולם העריצו את הפלטפורמה, הן הגברים והן הנשים. הגברים העדיפו את פלטפורמת המגף והנשים הסתפקו במה שהגיע עד לעשרה סנטימטרים.
היו אלה שנים מרגשות לנעליים, לאוכלוסייה ולאמני הפופ. כל הצבעים, כל המינים, כל המסיבות וכל הטירופים, כולם בפלטפורמה אחת. (מה לא היה שם: קשתות בענן, פירות, פרחים, כוכבי זהב ומתכת, ואפילו סוליות גדולות מספיק על מנת לשמש כאקווריום קטן עם דגיגיי זהב חיים בתוכו).
בשנת 1992 הופיעו הסניקרס המוגבהים, שבתחילה הופיעו על חולי מסיבות ניו-יורקיים ולאחר אומצו גם על ידי דוגמניות מסלול.
חמישה דברים שלא ידעתם על העקב:
1. לפני 1000 שנים באירופה "הנאורה" המוזמנים לחתונות הסקסוניות היו צופים במבוכה באבי הכלה מגיש לחתן את אחת מנעליה של ביתו, כסמל להעברת סמכות. לאחר החופה הייתה זורקת הכלה את הנעל לעבר הקהל, ומי שהייתה תופסת אותה נחשבה כבאה בתור להנישא. (איזה מזל שהיום עושים זאת עם זר פרחים...פחות כואב לדעתי)
2. במאה ה-14 אימצו לעצמם אבירי החצר נעליים ארוכות קצוות ומחודדות. הן נקראו crackows ולקצוות היה מותר להגיע עד לאורך של 24 אינצ´ בלבד !!
3. שרידי הנעליים העתיקות ביותר שנמצאו משנת 8000 לפני הספירה היו שייכות לאינדיאני ממיזורי בארה´´ב.
4. הרופאים טוענים כי עקבים מזיקים לגוף מפני שעמוד השדרה עלול להינזק באופן בלתי הפיך. אחרים טוענים כי המוח מקבל פידבק מהרגליים מפני שהן אינן נוגעות באדמה בצורה נורמלי, מה שעלול לגרום לנו לאבד את תחושת שיווי המשקל.
5. בסוף המאה ה-16 טעות בתרגום אגדת סינדרלה מגרמנית לצרפתית הופכת את נעל הפרווה לזכוכית.
ומאז ועד הלום אנו נועלים מכל העולה על הרגל, החל מסנדלים (קדמוניים או לא...) ועד לנעלי עקב (כואבים ולוחצים, או לא...).
ואז קם עוד גאון, או שמא עליי לומר גאונה לא קטנה, שגילתה כי הנעל לא מספיק טובה לה כי היא נמוכה, או שמא עליי לומר גמדה?!...והיא החליטה כי הגיע הזמן לשפץ את מה שלא עשה הטבע. היא החליטה לשפצר את הנעל הפשוטה והוסיפה לה עקב !!!!.
נעלי העקב האותנטיות החלו להופיע כמגבעות על ראשים קרחים כבר במאה ה- 14 ובאותו הזמן התחילו אנשי האצולה להפנים את העובדה שהזוהמה ברחובות בלתי נסבלת, עוד לפני המצאת המדרכות, חורי הניקוז ותעלות הביוב (תארו לעצמכם...איכס...). במקום להמציא את אחד מהפתרונות הללו הם המציאו את נעלי העקב !
הם הדביקו חתיכות עץ עבות לסוליות סנדליהם וכך שמרו על הרגליים האציליות שלהם (רא סדרות בהולמרק, קליאופטרה וכו´...).
אבל לפני שעניין הגועל נפש ברחובות עלה להם עד לקצה המצח, כבר בשנת 2000 לפני הספירה סחפו סנדלי פלטפורמה את אנשי הבוהמה הרומאיים. סנדלים אלה נקראו "קורט´ריני". כל שחקני הטרגדיות, (אנטיגונה, אנשי תבאי, קראון, הרקולס וחברים), נעלו פלטפורמות גבוהות מימדים בעלי סוליות עץ או שעם.
יש הטוענים כי נשות החצר הרומית חיבבבו סטייל די ביזארי של נעלי עקב. הן נהגו לתקוע מסמרים בנעלי העקב שלהן, (כמובן על החוד למטה, המרקיז דה-סאד הגיע מאוחר יותר, למי שלא יודע הוא ממציא הסאדו -מאזו !!!!), על מנת ונעליהן ישאירו סימנים ברורים בחול על מנת ומחזריהן יוכלו לעקוב אחריהם בחשאיות.
לאחר תקופה זו- לפני כ- 1000 שנים בסין העתיקה נקבע הטרנד האכזרי בו קושרים את רגלי הילדות בנות החמש (למי שלא קרא את יומנה של גיישה, בור ועם הארץ) בנעל מיוחדת עם עקב צמוד ועקום כך שקשת הרגל תישבר, ותאפשרמיניאטורית להתעוות ולהישאר קטנה לנצח (אצלם הגודל וודאי לא קובע...). שלושה אינצ´ היה הגודל המקסימלי הרצוי לרגל ענוגה ועדינה באמת. אקט משונה זה סימל את עושרם של הגברים (כמובן!!) העשירים שנישאו לבחורות עם כפות רגליים מעין אלה, אובססיה זו לכפות רגליים מיניאטוריות נמשכה עד תחילת המאה ה- 20. זוועה...
למרות הסטיגמה לפיה הגברים הם אלה שהמציאו את העקבים, למען יסבלו נשותיהם, מתברר שבסביבות סוף המאה ה- 13, אותם בחורונים להם נמאס (להיראות כמו ליצנים) ולנעול את נעלי השפיץ, (זה הרי ידוע שגברים אף פעם לא הבינו כלום בנעליים, בשביל זה אנחנו הנשים קיימות..), והם החליטו לקמבן נעל גברית עם עקב, כך שיהיה להם נוח לאחוז בברזלי האוכף בלי ליפול מהסוס, וכך הגיעו מגפי הגברים אל האופנתיות העולמית (בסיועה של רכילות מקומית).
ההסטוריה של עקבי הנשים לעומת זאת התחילה כאשר נסיכה פירנצאית בשם קתרינה דה-מדיצ´י, חסרת החן. גילתה בהיותה בת 14 כי היא מיועדת להינשא לנסיך צרפתי בשם הנרי ה- 2, למזלה היא הייתה מודעת לגרעונותיה והיא החליטה ללכת לסנדלר שהמציא את העקבים במיוחד בשבילה, (עכשיו יש את מי לקלל כשכואבות הרגליים), וכך היא צעדה גאה וגבוהה בנשף חתונתה.
באותו הרגע נכבשו המדפים על ידי נעלי העקב אשר העניקו חן נשי ותמיכה למבנה הפיזי החסר.
באמצע המאה ה- 15 התפתח סגנון הנעלה קיצוני בשם "צ´ופינס", שהפך פופולרי בקצב מלחיץ בקרב נשות ספרד, איטליה (בעיקר בוונציה) וצרפת. הנשים התנשאו לגבהים של 24 אינצ´. בדרני אותה תקופה טענו כי אלה בעצם שרפרפי רגל. סגנון מלחיץ זה התבסס על אותה פלטפורמה רומית, וכדי להוסיף זוועה לסביבה הוחלט לקשט את הפלטפורמות בתחרה ובציורים מגוונים, (כך הומצא הסרט הנע... לא סתם). אומת העקבים הייתה איטליה ובעיקרה העיר וונציה. רק הנשים העשירות הרשו לעצמם נעליים מעין אלה מפני שעל מנת להיכנס לגונדולה ואחר כך לצעוד ברחוב נזקקה הגברת לשני משרתים שיאחזו בה על מנת שלא תיפול ותשבור את המפרקת... (חחחח..... תארו לכם איזה גדול זה יכול להיות, כמו בסרטים המצויירים...חחחח...). הנעל הזו הייתה מורכבת מגוש עקב שממוקם במרכז הנעל, ודווקא העקב עצמו היה חופשי...
באותה התקופה באנגליה נקבע בחוקי הפרלמנט שנשנים, בזמן טקס נישואיהן לאחד מאנשי החצר אשר ישתמשו בבושם, איפור, שיניים מלאכותיות, פיאה, צמר ספרדי |הדגש| או נעלי עקב |סדגש| ייענשו כמו העוסקים במעשי כישוף, וטקס הנישואין יבוטל.
במאות ה- 16 וה- 17 הנעליים המשיכו לככב כסמל סטטוס. הרגליים הפכו מתוחכמות יותר, סנדלרים הפכו עשירים מאושרים והעקבים הו הדבר הבא.
לואי ה-14 הגמד הידוע נעל נעלי עקב שקושטו בסצנות קרב מיניאטוריות וגובהם הגיע עד לחמישה אינצ´. מאוחר יותר הפכו נעליו לשיא האופנה הגברית והנשית, וחמישה אינצ´ הפכו לגובה המקובל. יחי לואי ה- 14....
את תקופת הרנסאנס קישטו נעלי עקב בסגנון "המשאבה"- סולייה מוגבהת, אשר בין שכבות העץ הוכנסו רצועות עור.
מסוף המאה ה- 16 ועד שנות ה- 30 השתלטה השיטחיות הפרקטית על העולם המודרני חלקית. המהפכה התעשייתית עמדה בפתח לא היה זמן למשרתים והיה צריך לכרות פחם, לכן כולם צעדו על האדמה החמה בנעל שטוחה ונוחה. ואז ב 1930 החלו לצוץ שוב הפלטפורמות והעקבים, אך ברמה מעט יותר הגיונית-סוליה מורמת ואחידה כשהאצבעות נמוכות מהעקב. גובה העקב ירד לשני אינצ´, אך החומרים נותרו זהים, שעם ועץ. (זאת בעקבות המחסור בעור ואיסור השימוש בגומי בשל מחה´´ע השניה).
לקראת שנות ה- 50 העקב גבה שוב לארבעה אינצ´, וב 1955 המציא המעצב רוג´ר ויויאר את עקב ה"סטילו" (פיגיון, בלשון העם) עבור חברת האופנה דיור. עקב זה היה ידוע בתלילותו הייחודית במתכתיותו ובצורתו הדקה והגלילית, וכך החלה העליזות של אופנת הסיקסטיז.
בשנות ה- 60 המבולבלות שהובילו לסבנטיז הנוצצות וה"סטילו" הדקיק הפך לפלטפורמה עבת כרס. האופנה, האהבה החופשית והאחווה שברו את כל המוסכמות של שנות ה- 50 הנפוחות. כולם העריצו את הפלטפורמה, הן הגברים והן הנשים. הגברים העדיפו את פלטפורמת המגף והנשים הסתפקו במה שהגיע עד לעשרה סנטימטרים.
היו אלה שנים מרגשות לנעליים, לאוכלוסייה ולאמני הפופ. כל הצבעים, כל המינים, כל המסיבות וכל הטירופים, כולם בפלטפורמה אחת. (מה לא היה שם: קשתות בענן, פירות, פרחים, כוכבי זהב ומתכת, ואפילו סוליות גדולות מספיק על מנת לשמש כאקווריום קטן עם דגיגיי זהב חיים בתוכו).
בשנת 1992 הופיעו הסניקרס המוגבהים, שבתחילה הופיעו על חולי מסיבות ניו-יורקיים ולאחר אומצו גם על ידי דוגמניות מסלול.
חמישה דברים שלא ידעתם על העקב:
1. לפני 1000 שנים באירופה "הנאורה" המוזמנים לחתונות הסקסוניות היו צופים במבוכה באבי הכלה מגיש לחתן את אחת מנעליה של ביתו, כסמל להעברת סמכות. לאחר החופה הייתה זורקת הכלה את הנעל לעבר הקהל, ומי שהייתה תופסת אותה נחשבה כבאה בתור להנישא. (איזה מזל שהיום עושים זאת עם זר פרחים...פחות כואב לדעתי)
2. במאה ה-14 אימצו לעצמם אבירי החצר נעליים ארוכות קצוות ומחודדות. הן נקראו crackows ולקצוות היה מותר להגיע עד לאורך של 24 אינצ´ בלבד !!
3. שרידי הנעליים העתיקות ביותר שנמצאו משנת 8000 לפני הספירה היו שייכות לאינדיאני ממיזורי בארה´´ב.
4. הרופאים טוענים כי עקבים מזיקים לגוף מפני שעמוד השדרה עלול להינזק באופן בלתי הפיך. אחרים טוענים כי המוח מקבל פידבק מהרגליים מפני שהן אינן נוגעות באדמה בצורה נורמלי, מה שעלול לגרום לנו לאבד את תחושת שיווי המשקל.
5. בסוף המאה ה-16 טעות בתרגום אגדת סינדרלה מגרמנית לצרפתית הופכת את נעל הפרווה לזכוכית.
